<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער ארבעה עשר ס"ג</h1>
<h2>דף ס:</h2>
כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסכה לולב ומקרא מגלה וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה וכן מצוה שאינה תדירה ומצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך שהחיינו [בשעת עשייתה. ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו] בשעה שיצא ידי חובתו בשעת עשית המצוה וכן כל כיוצא בזה. לר"ם. ורבינו אפרים כתב מי שלא ברך בשעת עשיה כיון שהיה יכול לברך ולא ברך שוב אינו מברך, שבשעת עשית מצוה הוא העיקר. ואע"פ שאמרו ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים, כשלא היה יכול לברך כגון שלא יכול לחדש בה דבר. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. כתב הר"ם אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה מצוה לאחרים מברך קודם עשיתה אקב"ו לעשות אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. וכן כתב בעל התוספות והר"ש.
